דיכאון הינה מחלה מאוד שכיחה הפוגעת בכ-15% מהאוכלוסייה. הציבור נוטה לקרוא לתופעה "דיכאון קליני" אך השם הרפואי הוא "דיכאון מג'ורי", והוא זה שמבדיל בין מחלת הדיכאון לבין נפילות מצב רוח טבעיות שיש לעתים לכולנו. דיכאון מג'ורי הוא לא "דיכי" שמופיע ליום או יומיים וחולף. זו הפרעה הנמשכת שבועיים לפחות (ובדרך כלל הרבה יותר), המתאפיינת בעצבות, באבדן היכולת ליהנות מדברים, בשינויים בשינה ובתיאבון, בתחושת חוסר ערך ואשמה, בפגיעה בריכוז ובקושי לקבל החלטות, באיטיות מוטורית או באי שקט ניכר, בחוסר אנרגיה עד מותשות מתמדת – ולפעמים גם במחשבות על מוות ואף בתוכניות להתאבד. אם אתם שמים לב שיקירכם מסתגר, חסר חשק, נראה עצוב, מתקשה לישון ולאכול (או שישן ואוכל הרבה יותר מהרגיל), חשוב לדבר עמו, לברר ולשאול בלי חשש, לשלומו. לפעמים "לא נעים לנו ", אבל אז אנחנו משאירים את האדם הסובל לבד עם מצוקתו. לכן חשוב לפתוח מרחב שיח, בעדינות ובזהירות, ולהבהיר שאתם בני המשפחה נמצאים שם עבור יקירכם, ושהוא לא ייאלץ להתמודד לבד. כמובן שאם המצב מתמשך וחמור, אינכם צריכים לתמוך בבן המשפחה לבד, וניתן לפנות עמו או להפנותו לעזרה מקצועית. חשוב לזכור: דיכאון היא מחלה קשה, ואף מסוכנת, אבל היא ברת טיפול! וטיפול עשוי להציל חיים.

תקופות החגים מאתגרות את כולנו, אך עלולות להיות מורכבות במיוחד עבור בני משפחה הסובלים מדיכאון. הסטרס הכרוך במפגש עם אחרים, היציאה משגרה, הצורך "להעמיד פנים שהכול בסדר", לשמוח בשעה שמרגישים רע מבפנים – כל אלה מאוד מקשים על האדם המתמודד עם דיכאון. מה ניתן לעשות? ראשית לא ללחוץ. בהחלט מומלץ לעודד את בן המשפחה להשתתף עם יתר הקרובים באירועי החג, אך יש לפעול בעדינות וברגישות ולשים לב שהעידוד לא הופך ללחץ. זה קשה וכואב, אבל לפעמים צריך לכבד החלטה של בן משפחה הבוחר שלא להגיע למפגש משפחתי. במפגש עצמו יש לשים לב שתשומת הלב לא ממוקדת בלעדית בבן המשפחה המתמודד, באורח שעלול להיחוות כפולשני וחודר לפרטיות. יש גבול עדין בין לשאול, להתעניין ולתמוך לבין לחטט ולפצוע. והכי חשוב – יש להראות לבן המשפחה שגם כאשר הוא מדוכדך, הוא עדיין אותו אדם אהוב, שאתם חפצים ביקרו. חשוב "לשדר" לבן המשפחה שאתם מתייחסים ברצינות למצבו ודואגים לו, אך לא מאבדים לרגע את התקווה ואת האמונה שהוא ייצא מהמשבר, גם בעזרתכם.

המהלך הטבעי של רבות מההפרעות הנפשיות הוא מהלך של "עליות וירידות". פעמים רבות החמרה במצב תיגרם בהקשר זמנים- מה הכוונה להקשר זמנים? לטריגר, גורם מסוים שתורם להרעה במצב הנפשי. גורם זה יכול להיות חוזר - לדוגמה פרידות מבן או בת זוג שמובילות פעם אחר פעם למשבר. גם הפסקה של טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי הם גורמים שכיחים מאוד ליציאה מאיזון של מטופלים רבים, ובהקשר זה ברור מדוע פסיכיאטרים ממליצים להקפיד על נטילה סדירה ועקבית של הטיפול התרופתי. חשוב גם לדעת שלפעמים לא מזהים גורם ברור שתורם להחמרה במצב – זה פשוט קורה כחלק ממהלך המחלה. אז מה בכל זאת הם הסימנים המקדימים שמרמזים על החמרה אפשרית במצב? ומה ניתן לעשות?

הנה מספר אפשרויות:

1. יציאה משגרה: אם בן המשפחה המתמודד מפסיק פתאום ללכת לעבודה, למסגרת הלימודית או השיקומית, חשוב לנסות לברר עמו מדוע ומה קרה. חשוב לנסות לסייע לו לחזור לפעילויות שנפסקו.
2. שינוי בשינה: השינה היא מדד מאוד רגיש להפרעות נפשיות רבות - מטופלים במאניה או פסיכוזה לרוב יצמצמו שעות שינה בשלב מאוד מוקדם של יציאתם מאיזון, אף לפני שמופיעים תסמינים נוספים. גם במטופלים עם החמרה דכאונית או חרדתית שכיח שינוי מוקדם בתבנית השינה. אם הבחנתם בשינוי זה אצל בן משפחתכם המתמודד, נסו לברר עמו אם דבר מה השתנה. האם משהו מטריד אותו? האם חלילה הוא עושה שימוש בחומרים ממכרים או אם הפסיק את נטילת תרופותיו. אם השינוי בשינה מתמשך– עודדו את יקירכם לפנות לרופא המטפל.
3. שינוי התנהגותי: אם חל שינוי משמעותי בהתנהגות של יקירכם – כל שינוי – חשוב לשים לכך לב. לדוגמא: חשדנות יתרה והסתגרות, דיבור שמשתנה והופך מהיר או איטי באורח בולט, או לא קוהרנטי ולא מובן. שימו לב גם לעצבנות ונטייה להתרגז בקלות, שינוי בתבניות אכילה ושתיה, שוטטות ברחובות וכו'. כמו בדוגמה של השינה, גם כאן, מומלץ לנסות לברר בעדינות עם המתמודד מה עומד מאחורי השינוי, ולעודדו לפנות לעזרה רפואית אם השינוי מתמשך.